החלטה בתיק ת"א 809-11-10

בפני בקשת חברת מעגלי אבטחה בע"מ (תכונה להלן - "המחזיקה") להאריך המועד להגשת ערעור על החלטתי מיום 3.1.12 (להלן - "ההחלטה"). בהחלטה נדחו בקשות המחזיקה ובקשת בתו של הנתבע ז"ל לבטל את צו העיקול שניתן במעמד צד אחד על זכויותיו של המנוח.

יוער, שקודם לבקשה דנא, הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה ולהארכת המועד. בקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת ביום 15.2.12.

עתה, שבה המחזיקה ומבקשת כי המועד להגשת הערעור יוארך. המחזיקה טוענת כי בנסיבות המקרה, היה מקום להמתין להסדרת הטיפול בעיזבון המנוח, טרם הגשת הערעור, במיוחד שעה שבעת הדיון בבקשות לביטול העיקול, לא היה מי שייצג את העיזבון, שכן טרם הוגשו בקשות לצו ירושה ו/או צו קיום צוואה ו/או מנהל עיזבון. המחזיקה מדגישה כי העיקול התבקש ונדון זמן קצר ביותר לאחר פטירתו הפתאומית של המנוח.

המחזיקה טוענת כי מיד עם הוודע לה דבר מינוי מנהל העיזבון, הגישה את בקשתה לעיון החוזר והארכת המועד להגשת הערעור.

לגופם של דברים טוענת המחזיקה כי נפלו בהחלטה שגיאות המצדיקות לבטלה, הן לעניין קביעת מעמדה של המחזיקה ככזו, והן לעניין קיום התנאים המצדיקים להטיל עיקול זמני.

התובע מתנגד לבקשה. לטענתו המחזיקה לא המציגה טעמים מיוחדים המצדיקים להאריך המועד, בפרט כשבחרה לנקוט בבקשה לעיון חוזר תחת הגשת הערעור. המחזיקה איננה מציגה טעמים נוספים להצדקת האיחור.

לגוף הענין טוען הוא כי סווגה של המחזיקה ככזו נכון ועולה מהפסיקה, וכי הקביעה בהחלטה כי מתקיימים התנאים למתן צו עיקול זמני נכונה כשלעצמה.

עוד טוען התובע, כי המחזיקה הגישה תביעה עצמאית כנגד התובע, וזו העילה האמיתית לבקשתה להסרת העיקולים.

אין חולק כי המועד להגשת הערעור חלף עוד בטרם הוגשה בקשה זו. הנימוק כי המחזיקה המתינה למינוי מנהל העיזבון אינו תומך בבקשה, שכן דבר המינוי נודע ביום 13.2.12 ואז בחרה להגיש בקשה לעיון חוזר תחת הגשת ערעור. מאז ניתנה ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון החוזר, לרבות הארכת המועד להגשת הערעור (15.2.12) חלפו עוד 9 ימים עד להגשת הבקשה דנא, ולא ניתן כל הסבר לכך.

יחד עם זאת, אם יש להחשיב את המועד להגשת הערעור מיום שנודע על מינוי מנהל העיזבון, הרי ביום הגשת הבקשה דנא, טרם חלף המועד להגשת הערעור.

אשר לגוף הטענות בערעור, מסופקני אם למחזיקה סיכויים להצליח בו.

הטענה כי אין לראות בה מחזיקה, אם תתקבל, תשמוט את הקרקע תחת זכותה של המחזיקה לתקוף את צו העיקול באמצעות בקשה לביטולו. על אחת כמה וכמה בערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לבטלו.

מן הראוי להזכיר את התקנות הרלוונטיות:

תק' 367 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות") קובעת כי אם ניתן צו עיקול במעמד צד אחד, הזכאים לבקש את ביטולו הם המשיב לבקשה (במקרה דנא - המנוח והבאים בנעליו), והמחזיק (קרי - מי שמבוקש לרשום אצלו את העיקול) בהתאם לתק' 376 לתקנות.

בהתאם לדין (וכפי שהפנה ב"כ התובע בתגובתו) עיקול מניות בתאגיד נעשה בדרך של רישום העיקול בפנקס המניות של התאגיד. מאחר והמנוח ז"ל החזיק במניות של המחזיקה, הרי רישום העיקול על מניותיו צריך ויירשם בפנקס המניות המנוהל על-ידה. כך קבעתי אף בהחלטה נשוא הערעור.

המחזיקה חולקת על סווגה כמחזיקה לצורך הענין. אם נכון הדבר - הרי שאין לה כל מעמד לבקש את ביטול העיקול מכח תק' 367 או מכח תק' 376 ואז לא היה לה מעמד כלל ועיקר בבקשה לביטול העיקול.

מנגד, אם בנמצא טענות של המחזיקה כי בתוארה ככזו, היא זכאית לתקוף את צו העיקול ביחס לכל טענה השמורה למשיב לעיקול, הרי שמן הדין ליתן לה את יומה בערכאת הערעור, שמה תצלח בדרכה לשכנע את בית המשפט, כי הפרשנות הנכונה של התקנות הנ"ל מחייבת להעניק למחזיק, את אותן עילות לביטול צו העיקול, הנתונות באופן טבעי למשיב.

בהחלטה, קבעתי כי תיקון התקנות באופן המקנה למחזיק זכות לבקש את ביטול העיקול, לא נועד להגשים תכלית זו, אלא למטרת ההגנה על המחזיק ככזה, הן לעניין קשיים ברישום העיקול, או לעניין נזק שהעיקול מסב לו כמחזיק. סבורני כי אין להקביל את עילות הביטול של המשיב לעילות הביטול של המחזיק. למיטב ידיעתי, הפסיקה בסוגיה זו טרם התגבשה (מעטים המקרים בהם פונה מחזיק בבקשה לביטול עיקול) וייתכן כי מן הראוי שערכאת הערעור תאמר את דברה בעניין זה. 

אשר לטענות ביחס לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת תביעה ולהכבדה על ביצוע פסק הדין, אינני סבורה כי סיכויי הערעור טובים, בשים לב לבחינת כל הטענות בעניין זה לעומקן בהחלטה ולתוצאה הסופית בה. כידוע, בית משפט של ערעור אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הערכאה הנמוכה בעניינים שבעובדה או הקשורים בהתרשמות מן הראיות.